"כשבוחנים דברים לעומק מגלים שיש שני סוגים של אנשים בעולם הזה. יש את אלה שמדברים ויש את אלה שעושים. הרבה מאוד אנשים הם מהסוג שמדבר, וזה בגדול רק מה שהם יודעים לעשות. מצד שני, העושים הם אלה שבאמת משנים את העולם וכשהם עושים את זה, הם משנים גם אותנו. זו הסיבה שאנחנו אף פעם לא שוכחים אותם. אז, לאיזה סוג אתם שייכים? האם אתם רק מדברים על זה או שאתם עושים את זה? כי תאמינו לי, כל השאר זה סתם @#@$%^&@."
[רוקו מתוך הסרט הקדושים מבונדוק]
לדבר, זה דבר קל מאוד. "אני הולך להקים חברה מדהימה" או "אני הולך לעשות ככה וככה" או "אני הולכת לפתוח בלוג ולהפוך אותו לספר מצליח". כל הדברים האלה נשמעים נהדר והם גם נראים ברי השגה במידה כזו או אחרת. אבל, ברוב המקרים חלקם הגדול פשוט לא יקרה. ולמה?
הכול מסתכם בשלושה דברים:
1. לקיחת סיכונים
זו למעשה מהות ההבדל בין דברנים לכאלה שעושים. הדברנים מדברים על כל הדברים הנפלאים שהם רוצים לעשות, כשבעצם עמוק בפנים הם מפחדים לקחת על עצמם את הסיכון והאתגר שבעשייה. לדבר זה קל, לעשות קצת פחות. למשל פתיחת עסק פירושו שצריך ללמוד דברים חדשים בניהול, יש סיכוי גדול מאוד שאין כל הכנסה במשך זמן מה וגם סיכוי גדול לכישלון. לעמוד על שלך ולהגיד את דעתך מביא את הסיכון שבעימות. כתיבת ספר והוצאתו לאור מביאה את הסיכון שבדחיות רבות (מבתי הוצאה לאור) לאורך הדרך וביקורות על הכתוב.
אלה שעושים, מבינים ומקבלים את הסיכונים שהם חלק בלתי נפרד מהעשייה. יזמים שמרימים עסק חדש מבינים שהדבר כרוך בסיכונים. הם לא מפחדים לנסות לנהל את הסיכונים וגם להתאושש וללמוד אם הדברים לא זורמים לפי התכנון. אנשים שמביעים את דעתם, מוכנים לקבל ביקורת ולייצר דיון פורה. בלוגריסטים וסופרים מתמודדים עם הפחד שלא יהיה מי שיקרא את היצירה שלהם. אם זאת, הם ממשיכים לכתוב וליצור.
רוצים להיות כאלה שעושים? כתבו מה המטרה הסופית שלכם. ערכו רשימה של הסיכונים שאתם צופים. כעת, פרקו את הסיכונים למרכיבי סיכון קטנים. עכשיו שהסיכונים מפורטים מולכם, הם כבר לא כל כך מאיימים. רשמו איך הייתם מתמודדים עם כל אחד וקדימה לדרך.
2. פוקוס
עשייה דורשת מיקוד. כדי לעשות דברים, צריך לשים בצד הסחות דעת ולהתקדם לעבר המטרה. דברנים תמיד ימצאו אלף סיבות למה לא לעשות משהו. "לא היה לי זמן" או "לא ידעתי איך" או "הייתי עייף מדי" או "הייתי צריך לסיים קודם את ה...". זה הכול תירוצים די נוחים. תראו, על פניו כל התירוצים נראים הגיוניים למדי. בפועל, זה פשוט תירוצים מטופשים.
אלה שעושים, לא מקבלים תירוצים. הם אומרים "לא" להסחות דעת ומתקדמים לעבר המטרה הסופית שהם הציבו לעצמם. הצעדים יכולים להיות מטרות קטנות כמו שליחת מיילים ללקוחות פוטנציאליים, כתיבת פוסט בבלוג, כתיבת מספר שורות קוד. זה לא באמת משנה מה זה, אבל צעד אחרי צעד משהו קורה. המיקוד הזה במטרה הסופית ולדאוג להתקדם כל הזמן, זה מה שמפריד דברנים מכאלה שעושים.
פרקו את המטרה הסופית שלכם והכינו רשימת מטרות משנה. עכשיו פרקו כל מטרת משנה למטלות קטנות. החליטו מתי ואיך אתם מבצעים כל מטלה. דאגו להתקדם בעשייה צעד צעד, מבלי שאתם נותנים להסחות הדעת להפריע בדרך.
3. יכולת ביצוע
המעבר לת'כלס עשייה הוא המפתח להכול. בעוד שהדברנים עדיין מספרים לכל מי שרוצה לשמוע על הרעיון הגדול הבא שלהם, אלה שעושים כבר נמצאים במצב של "לעשות את הדברים". עשייה היא יותר מריצת מאה מטר - מספר ימים של יצירה, זה קרוב יותר למרתון - התקדמות קבועה ויציבה לאורך זמן. לעושים יש לא רק רשימות של "לעשות" אלא גם רשימות של "בוצע" בהן הם עוקבים אחרי ההתקדמות שלהם מול התכנית שהכינו ומול המטרה הסופית שהציבו. כל שורת קוד שנכתבה, מנוי חדש לבלוג, לקוח חדש, הכול מתועד ברשימת ה"בוצע". המומנטום חשוב וכאלה שעושים מבינים את זה כי כל הצלחה בביצוע מובילה לעוד הצלחה. הצלחה זה אומר שהביצוע היה משביע רצון ולא בהכרח פרפקט. זה עיקרון חשוב בעשייה כי פרפקציוניזם הוא גורם מעכב. אם נחכה עד שזה יהיה פרפקט, יש מצב שלעולם לא נסיים מטלה.
אז מה יש לכם ברשימת המטלות לביצוע היום? השבוע? החודש? האם אתם יודעים איך ההצלחות שלכם בביצוע מובילים אתכם לעבר המטרה הסופית? אם לא, אולי כדאי שתתחילו לעקוב אחר ההתקדמות.
אז מה אתם, כאלה שמדברים או כאלה שעושים?
Comments